המסע של הסנט לואיס

"לאן אוכל ללכת" שיר באידיש, סטיב לורנס אודות נוסעי סט לואיס

ב-13 במאי, 1939, הקו הטראנס אטלנטי הגרמני "סנט לואיס" הפליג מהמבורג, גרמניה, אל הוואנה, קובה. בהפלגה היו 937 נוסעים. כמעט כולם היו יהודים אשר ברחו מהרייך השלישי. רובם היו אזרחים גרמנים, חלק היו ממזרח אירופה, ומעטים היו חסרי מדינה.



רוב הנוסעים היהודים הגישו בקשות לוויזות אמריקאיות, ותכננו להישאר בקובה רק עד שהם יוכלו להיכנס לארה"ב. אך עד שה"סאנט לואיס" הפליגה, היו סימנים לכך שבשל מציאות פוליטית בקובה הנוסעים לא יוכלו להיכנס לקובה. הממשל האמריקאי בוושינגטון, הקונסול האמריקאי בהוואנה, חלק מהארגונים היהודים, וסוכנויות של פליטים היו מודעים למצב. באופן טרגי, הנוסעים לא היו מודעים לכך ורובם נישלחו חזרה לאירופה.

מאז ליל הבדולח (הפוגרום של 9-10 בנובמבר 1938) הנאצים ניסו להאיץ את קצב ההגירה בכוח של יהודים. משרד החוץ הגרמני ויוסף גבלס, שר ההסברה הגרמני, גם קיוו להשתמש בסירובם של אומות אחרות לקבל יהודים כדי לקדם את המטרות האנטי יהודיות של המשטר.

הבעלים של ה"סאנט לואיס", קו המבורג- ארה"ב, ידע גם לפני שהספינה הפליגה שלנוסעיה עשוי להיות בעיה לרדת בקובה. אבל הנוסעים, אשר ברשותם היו אשרות כניסה שהונפקו ע"י המנהל הכללי של ההגירה בקובה, לא ידעו ששמונה ימים לפני שהספינה הפליגה, נשיא קובה פרדריקו לאראדו ברו הוציא צו אשר מבטל את כל אשרות הכניסה שלהם. כניסה לקובה דרשה אישור בכתב ממזכיר המדינה של קובה ונתינת תשלום של 500$.

המסע של ה"סנט לואיס" משך המון תצומת לב של התקשורת. כבר לפני שהספינה הפליגה מהמבורג, העיתון הימני של קובה עם נטיות פרו-פשיסטיות הודיע על הגעתה של הספינה ודרש הפסקת הכנסתם של יהודים פליטים. כאשר לא ניתן אישור כניסה לנוסעי ה"סנט לואיס", התקשורת האמריקאית והאירופאית הביאה את הסיפור למיליוני קוראים ברחבי העולם. למרות שככלל העיתונים האמריקאים הביאו את בקשתם של הנוסעים עם סימפתיה רבה, רק מעטים הציעו שיינתן לפליטים להיכנס לארה"ב.

ללא ידיעת הנוסעים, הם הפכו לקרבנות של מאבקים עזים בין חברי ממשל שונים בקובה. המנהל הכללי של ההגירה בקובה, מנואל באניץ גונזאלאז, היה תחת בדיקה ציבורית מאוד קפדנית על מכירת אשרות כניסה. לאורך זמן הוא מכר אשרות כאלו במחיר של 150$ ומעלה ועל פי הערכות הרוויח בין 500,000 ל- 1,000,000 דולר. למרות שהיה בן חסותו של שר ההגנה הקובני, מי שלימים נהיה הנשיא, השחיתות של באניץ הוביל בסופו של דבר לפיטוריו.

כאשר ה"סנט לואיס" הגיעה לנמל הוואנה ב- 27 במאי, רק 28 נוסעים הורשו לרדת לחוף. 6 מתוכם לא היו יהודים. ל- 22 הנותרים היו אשרות בתוקף. נוסע נוסף הגיע לבית החולים בהוואנה לאחר ניסיון התאבדות.

שחיתות וכוח אינסופי שיחקו תפקיד בקובה. המדינה הייתה בדיכוי כלכלי, וקובנים רבים שנאו את המספר היחסית גדול של פליטים בקובה, כולל ה- 2,500 יהודים, אשר נחשבו כמתחרים לעבודות המעטות שהיו.

לעוינות כלפי המהגרים היו שני מקורות נוספים: אנטישמיות וקסנופוביה (פחד מזרים). הטינה הגדלה קיבלה חיזוק מסוכנים גרמנים ותנועות ימניות קיצוניות מקומיות אשר היו שהגיעו. מספר עיתונים בהוואנה ופרבריה עוררו רגשות כאלו בכך שהדפיסו טענות שהיהודים היו קומוניסטים. שלושה מהעיתונים הגדולים היו בבעלות משפחת ריארו, אשר תמכה במנהיג הפאשיסטי של ספרד, פרנציסקו פרנקו.

דיווחים בנוגע להפלגה הקרובה של "סנט לואיס" הציתה הפגנה אנטישמית גדולה בהוואנה ב- 8 במאי, חמישה ימים לפני שהספינה עזבה את המבורג. ההפגנה, הגדולה מסוגה בהיסטורייה של קובה, מומנה ע"י גרו דאן מארטין, נשיא קובה לשעבר. דוברו של גרו קרא לקובנים "להלחם ביהודים עד שאחרון היהודים יסולק". ההפגנה השתתפו כ- 40,000 איש. אלפים נוספים הקשיבו ברדיו.

ב- 28 במאי, יום לאחר שה"סנט לואיס" הגיעה להוואנה, לורנס ברנסון, עו"ד שייצג את הג'ויינט, הגיע לקובה לנהל משא ומתן בשם הנוסעים. ברנסון היה נשיא לשכת המסחר האמריקני-קובני והיה בעל קשרי מסחר רבים בקובה. הוא נפגש עם הנשיא ברו, אשר סירב לאפשר לנוסעים להיכנס לתוך ארצו. ב-2 ביוני, ברו הורה לספינה לעזוב את השטח הימי של קובה. בעוד הספינה החלה אט אט לעזוב את שטח קובה לכיוון מיאמי המו"מ נמשיך. ברו הציע לתת לנוסעים להיכנס לקובה אם הג'ויינט ישלם סכום של 453,500$. ברנסון הביא הצעה אחרת , אשר ברו סירב לקבל ובכך הפסיק את המשא ומתן.

הספינה הפליגה כל כך קרוב לפלורידה שהנוסעים יכלו לראות את האורות של מיאמי. הם שלחו בקשה לנשיא ארה"ב, פרנקלין ד. רוזוולט, לקבל מקלט בארצו. רוזוולט אף פעם לא ענה למברק. הממשל והבית הלבן כבר החליטו לא לתת להם להיכנס לארה"ב. מברק מהממשל שנשלח לנוסע, קבע שהוא "צריך לחכות לתורו ברשימת הממתינים לקבל ויזה לפני שיוכל להיכנס לארה"ב". דיפלומטים אמריקאים בהוונה ביקשו מהממשל הקובני לאפשר לנוסעים לבוא לארצם על בסיס "הומניטרי".

מכסות שנקבעו ב- 1924 הגבילו בצורה קשוחה את מספר המהגרים שיכלו להיכנס לארה"ב כל שנה. ב- 1939, המכסה השנתית של המדינות האוסטרי-גרמני היה 27,370 מספר שהתמלא במהירות. בעצם, היתה רשימת המתנה של כמה שנים. את הוויזות יכלו לתת לנוסעים רק אם היו מבטלים אותם ליהודים גרמנים שכבר קיבלו אישור לקבלתם. הנשיא רוזוולט יכל לתת הוראה לאשר מתן ויזות נוספות מעבר למכסה אך בגלל סיבות פוליטיות החליט לא לעשות כך.

דעת הקהל האמריקנית, למרות שהייתה בעלת סימפתיה רבה למצב הפליטים וביקורתית כלפי מדיניותו של היטלר, עדיין הייתה בעד המגבלות של ההגירה. המפלה הגדולה של הבורסה השאירה מליוני אמריקאים מובטלים ובפחד מתחרות כיוון שהיו עבודות כה מעטות. זה גם גרם לאנטישמיות, פחד מזרים, העדפה של מקומיים על פני זרים, ובדלנות. סקר שערך מגזין הראה ש- 83 אחוז מהאמריקאים היו נגד הרפיית המגבלות על ההגירה.

פוליטיקאים מעטים היו מוכנים לקרוא תיגר על האווירה באומה.


בערך באותו זמן שנוסעי ה"סנט לואיס" חיפשו מקלט, הצעת החוק של ווגנר-רוג'רס, אשר היה מאשר הכנסת 20,000 ילדים יהודים גרמנים מעבר למכסה, נתקע בתוך ועדות. גם בנוגע להצעת החוק של ווגנר-רוג'רס וגם לגבי נוסעי ה"סנט לואיס" רוזוולט נשאר שקט.

בעקבות סירובה של ממשלת ארה"ב לאשר כניסה לנוסעים, ה"סנט לואיס" הפליגה חזרה לאירופה ב- 6 ביוני, 1939. ארגונים יהודים ניהלו משא ומתן עם ממשלות אירופיות להרשות לנוסעים להיכנס לאנגליה, הולנד, בלגיה וצרפת. רבים מהנוסעים מצאו את עצמם בסופו של דבר תחת שלטון נאצי.