...

פליטי שואה
מאנטוורפן
בהאוונה - קובה






1940 – 1947
דוד איזבוצקי
" אבידה שאינה חוזרת"
חוברת זו הוצאה לזכר הורי היקרים שלחצו עלי לצאת מיד את בלגיה לאחר הכיבוש הנאצי ובכך ניצלתי
מרת נחה בת קלונימית ושרה ז"ל
ר' שרגא פייבל בן יוסף ורחל ז"ל
יהיה זכרם ברוך


"המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"
(גמרא: סנהדרין, לז, דף א')

לזכר

דודי, ר' יהודה לייב דימנשטין בן קלמן ושרה דימנשטין שהציל אותי איזבוצקי דוד מציפורני הנאצים באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה בכך ששלח לי אישור כניסה לאי קובה.
ורעיתו יהודית לבית קלינברד

שהציל אותי איזבוצקי דוד מציפורני הנאצים באירופה בתקופת מלחמת העולם השניה בכך ששלח לי אישור כניסה לאי קובה.



יהי זכרם ברוך



בהוקרה

לחיילים היהודים ושהתנדבו למאמץ המלחמתי נגד הנאצים הגרמנים והתגייסו במסגרת הצבא הבלגי בשגרירות בקובה בשנת 1941 כשהיו פליטים מבלגיה.

דר' שטולץ שארל
אונטרמן איזי
אקשטיין מרדכי
אורפטר יוסף
איזבוצקי דוד
בר משה
הולנדר מרסל
וייעצ'נר מישל
וינשטין שרל
לנדאו מרסל
פוקס אדי
דר' פטקס
דר' שטולץ שרל
ברמן (לוקסנבורג)

לחיים אנו מאחלים אריכות ימים
ולחסרים, יהי זכרם ברוך.

מבוא

יש בהיסטוריה תקופות, עובדות וסיפורים שנשכחים ונעלמים. אחד מהם הוא הסיפור של חלק יהודי קהילת אנטוורפן בלגיה שהגיעו כפליטים לאי המרוחק שנקרא קובה.
תקופה טרגית שבה האוניה ST.LOUIS שיצאה מגרמניה ושטה בימים בלי לקבל אישור, עגנה באחד הנמלים בעולם והוחזרה לנמל מוצאה, הלא היא גרמניה.
במאמץ גדול מנסה אני להעלות על הכתב תקופה זו ואחריה, ולרכז חומר רב.
לא מעט שנים עברו מאז אותה תקופה עליה כותב אני את הדברים.
היה לי קושי רב באיסוף החומר מאחר וחלק לא מבוטל מהאנשים שהפליגו באניה זו אינם בחיים והנוטרים היו אדישים ולא התנדבו לשתף פעולה.
בכל זאת מצאתי לנכון לזכור ולא לשכוח את אותה התקופה מאחר והשנאה ממשיכה להשתולל.
חייבים אנו לדאוג שתקופה זו תיזכר, ומהרגשת שליחות זו נרתמתי למשימה וזו תרומתי הצנועה להיסטוריה.
ספר זה יוצא לאור לציון 60 שנה להישרדות חלק מפליטי קהילת אנטוורפן – בלגיה הודות להכנסת האורחים של ממשלת קובה בשנים 1947 – 1946.
הוצאת חוברת זו התאפשרה הודות לשיתוף פעולה עם:
עריכה:
חווה סיימון
אלעד איזבוצקי-נכדי
יהודה דוולצקי
מישל רוזיאביץ'
לקט וכתב:
איזבוצקי דוד

המסע של הסנט לואיס





"לאן אוכל ללכת" שיר באידיש, סטיב לורנס אודות נוסעי סט לואיס


ב-13 במאי, 1939, הקו הטראנס אטלנטי הגרמני "סנט לואיס" הפליג מהמבורג, גרמניה, אל הוואנה, קובה. בהפלגה היו 937 נוסעים. כמעט כולם היו יהודים אשר ברחו מהרייך השלישי. רובם היו אזרחים גרמנים, חלק היו ממזרח אירופה, ומעטים היו חסרי מדינה.



רוב הנוסעים היהודים הגישו בקשות לוויזות אמריקאיות, ותכננו להישאר בקובה רק עד שהם יוכלו להיכנס לארה"ב. אך עד שה"סאנט לואיס" הפליגה, היו סימנים לכך שבשל מציאות פוליטית בקובה הנוסעים לא יוכלו להיכנס לקובה. הממשל האמריקאי בוושינגטון, הקונסול האמריקאי בהוואנה, חלק מהארגונים היהודים, וסוכנויות של פליטים היו מודעים למצב. באופן טרגי, הנוסעים לא היו מודעים לכך ורובם נישלחו חזרה לאירופה.

מאז ליל הבדולח (הפוגרום של 9-10 בנובמבר 1938) הנאצים ניסו להאיץ את קצב ההגירה בכוח של יהודים. משרד החוץ הגרמני ויוסף גבלס, שר ההסברה הגרמני, גם קיוו להשתמש בסירובם של אומות אחרות לקבל יהודים כדי לקדם את המטרות האנטי יהודיות של המשטר.

הבעלים של ה"סאנט לואיס", קו המבורג- ארה"ב, ידע גם לפני שהספינה הפליגה שלנוסעיה עשוי להיות בעיה לרדת בקובה. אבל הנוסעים, אשר ברשותם היו אשרות כניסה שהונפקו ע"י המנהל הכללי של ההגירה בקובה, לא ידעו ששמונה ימים לפני שהספינה הפליגה, נשיא קובה פרדריקו לאראדו ברו הוציא צו אשר מבטל את כל אשרות הכניסה שלהם. כניסה לקובה דרשה אישור בכתב ממזכיר המדינה של קובה ונתינת תשלום של 500$.

המסע של ה"סנט לואיס" משך המון תצומת לב של התקשורת. כבר לפני שהספינה הפליגה מהמבורג, העיתון הימני של קובה עם נטיות פרו-פשיסטיות הודיע על הגעתה של הספינה ודרש הפסקת הכנסתם של יהודים פליטים. כאשר לא ניתן אישור כניסה לנוסעי ה"סנט לואיס", התקשורת האמריקאית והאירופאית הביאה את הסיפור למיליוני קוראים ברחבי העולם. למרות שככלל העיתונים האמריקאים הביאו את בקשתם של הנוסעים עם סימפתיה רבה, רק מעטים הציעו שיינתן לפליטים להיכנס לארה"ב.

ללא ידיעת הנוסעים, הם הפכו לקרבנות של מאבקים עזים בין חברי ממשל שונים בקובה. המנהל הכללי של ההגירה בקובה, מנואל באניץ גונזאלאז, היה תחת בדיקה ציבורית מאוד קפדנית על מכירת אשרות כניסה. לאורך זמן הוא מכר אשרות כאלו במחיר של 150$ ומעלה ועל פי הערכות הרוויח בין 500,000 ל- 1,000,000 דולר. למרות שהיה בן חסותו של שר ההגנה הקובני, מי שלימים נהיה הנשיא, השחיתות של באניץ הוביל בסופו של דבר לפיטוריו.

כאשר ה"סנט לואיס" הגיעה לנמל הוואנה ב- 27 במאי, רק 28 נוסעים הורשו לרדת לחוף. 6 מתוכם לא היו יהודים. ל- 22 הנותרים היו אשרות בתוקף. נוסע נוסף הגיע לבית החולים בהוואנה לאחר ניסיון התאבדות.

שחיתות וכוח אינסופי שיחקו תפקיד בקובה. המדינה הייתה בדיכוי כלכלי, וקובנים רבים שנאו את המספר היחסית גדול של פליטים בקובה, כולל ה- 2,500 יהודים, אשר נחשבו כמתחרים לעבודות המעטות שהיו.

לעוינות כלפי המהגרים היו שני מקורות נוספים: אנטישמיות וקסנופוביה (פחד מזרים). הטינה הגדלה קיבלה חיזוק מסוכנים גרמנים ותנועות ימניות קיצוניות מקומיות אשר היו שהגיעו. מספר עיתונים בהוואנה ופרבריה עוררו רגשות כאלו בכך שהדפיסו טענות שהיהודים היו קומוניסטים. שלושה מהעיתונים הגדולים היו בבעלות משפחת ריארו, אשר תמכה במנהיג הפאשיסטי של ספרד, פרנציסקו פרנקו.

דיווחים בנוגע להפלגה הקרובה של "סנט לואיס" הציתה הפגנה אנטישמית גדולה בהוואנה ב- 8 במאי, חמישה ימים לפני שהספינה עזבה את המבורג. ההפגנה, הגדולה מסוגה בהיסטורייה של קובה, מומנה ע"י גרו דאן מארטין, נשיא קובה לשעבר. דוברו של גרו קרא לקובנים "להלחם ביהודים עד שאחרון היהודים יסולק". ההפגנה השתתפו כ- 40,000 איש. אלפים נוספים הקשיבו ברדיו.

ב- 28 במאי, יום לאחר שה"סנט לואיס" הגיעה להוואנה, לורנס ברנסון, עו"ד שייצג את הג'ויינט, הגיע לקובה לנהל משא ומתן בשם הנוסעים. ברנסון היה נשיא לשכת המסחר האמריקני-קובני והיה בעל קשרי מסחר רבים בקובה. הוא נפגש עם הנשיא ברו, אשר סירב לאפשר לנוסעים להיכנס לתוך ארצו. ב-2 ביוני, ברו הורה לספינה לעזוב את השטח הימי של קובה. בעוד הספינה החלה אט אט לעזוב את שטח קובה לכיוון מיאמי המו"מ נמשיך. ברו הציע לתת לנוסעים להיכנס לקובה אם הג'ויינט ישלם סכום של 453,500$. ברנסון הביא הצעה אחרת , אשר ברו סירב לקבל ובכך הפסיק את המשא ומתן.

הספינה הפליגה כל כך קרוב לפלורידה שהנוסעים יכלו לראות את האורות של מיאמי. הם שלחו בקשה לנשיא ארה"ב, פרנקלין ד. רוזוולט, לקבל מקלט בארצו. רוזוולט אף פעם לא ענה למברק. הממשל והבית הלבן כבר החליטו לא לתת להם להיכנס לארה"ב. מברק מהממשל שנשלח לנוסע, קבע שהוא "צריך לחכות לתורו ברשימת הממתינים לקבל ויזה לפני שיוכל להיכנס לארה"ב". דיפלומטים אמריקאים בהוונה ביקשו מהממשל הקובני לאפשר לנוסעים לבוא לארצם על בסיס "הומניטרי".

מכסות שנקבעו ב- 1924 הגבילו בצורה קשוחה את מספר המהגרים שיכלו להיכנס לארה"ב כל שנה. ב- 1939, המכסה השנתית של המדינות האוסטרי-גרמני היה 27,370 מספר שהתמלא במהירות. בעצם, היתה רשימת המתנה של כמה שנים. את הוויזות יכלו לתת לנוסעים רק אם היו מבטלים אותם ליהודים גרמנים שכבר קיבלו אישור לקבלתם. הנשיא רוזוולט יכל לתת הוראה לאשר מתן ויזות נוספות מעבר למכסה אך בגלל סיבות פוליטיות החליט לא לעשות כך.

דעת הקהל האמריקנית, למרות שהייתה בעלת סימפתיה רבה למצב הפליטים וביקורתית כלפי מדיניותו של היטלר, עדיין הייתה בעד המגבלות של ההגירה. המפלה הגדולה של הבורסה השאירה מליוני אמריקאים מובטלים ובפחד מתחרות כיוון שהיו עבודות כה מעטות. זה גם גרם לאנטישמיות, פחד מזרים, העדפה של מקומיים על פני זרים, ובדלנות. סקר שערך מגזין הראה ש- 83 אחוז מהאמריקאים היו נגד הרפיית המגבלות על ההגירה.

פוליטיקאים מעטים היו מוכנים לקרוא תיגר על האווירה באומה.


בערך באותו זמן שנוסעי ה"סנט לואיס" חיפשו מקלט, הצעת החוק של ווגנר-רוג'רס, אשר היה מאשר הכנסת 20,000 ילדים יהודים גרמנים מעבר למכסה, נתקע בתוך ועדות. גם בנוגע להצעת החוק של ווגנר-רוג'רס וגם לגבי נוסעי ה"סנט לואיס" רוזוולט נשאר שקט.

בעקבות סירובה של ממשלת ארה"ב לאשר כניסה לנוסעים, ה"סנט לואיס" הפליגה חזרה לאירופה ב- 6 ביוני, 1939. ארגונים יהודים ניהלו משא ומתן עם ממשלות אירופיות להרשות לנוסעים להיכנס לאנגליה, הולנד, בלגיה וצרפת. רבים מהנוסעים מצאו את עצמם בסופו של דבר תחת שלטון נאצי.

הבריחה, דוד איזבוצקי 1940


הימים, ימי פרוץ מלחמת העולם השניה 10.5.40, כאשר צבאות הנאצים פולשים לארצות בנלוקס. האווירה קשה וכתוצאה מכך הפניקה שולטת ברחוב היהודי. הקרב על הקיום התחיל.
הקהילה מתחילה להתפזר לכל הכיוונים, הדרך היחידה לבריחה היא דרומה לצרפת.
חסימת כבישים, חוסר מזון ובמיוחד חוסר אמצעי תחבורה הם אלו שהקשו על ההתקדמות. אלה שמזלם וגורלם היה עימם, ניצלו ושרדו כל אחד בצורה שונה או שהסתתרו עד סוף המלחמה.
עם רדיפת האוכלוסייה על ידי הנאצים המצב החמיר יום ביומו, אחרי הקרבות בבלגיה וכניעת הצבא הבלגי בו שרתתי כחייל סדיר נשביתי. ביום 11.6.40 השתחררתי מהשבי ובערב חג השבועות הייתי כבר בבית.
קשה לתאר במילים את האווירה, והדאגה ששררה בחוץ תחת השלטון הנאצי.
חיילים נאצים צעדו ברחובות ברובע היהודי בהשמיעם שירים אנטישמיים וקריאות גנאי בעירה שליווה.
הגרמנים גייסו בחזרה את החיילים השבויים לעבודה, ברחתי ושמעתי בקולה של אימי ז"ל שהתעקשה על כך מאוד שאחזור לצרפת, וכך עשיתי ומאחורי אני משאיר במצב אי וודאות את הורי אחיותיי ואחי.
הלוואי והיו אלפי אמהות כאלו שאזרו אומץ על אנושי ודרבנו את ילדיהם לעזוב את ביתם ולנסות להציל את עצמם מציפורני הנאצים באירופה.
הברחתי שני גבולות והצטרפתי להכשרת הצופים היהודיים בצרפת באזור LYON בהנהגת שמו (המל בשם TALUYERS).
האדמה בערה מתחת לרגלים. מחוץ להכשרה היה פחד להסתובב והייתי בסכנה. הסתובבתי בלתי ליגלי בחוצות מרסיי על מנת להסדיר ניירת הפלגה.
"המציל נפש אחת בישראל מציל עולם ומלואו" (סנהדרין לז' עא')
אח אימי, דוד ליאון בן קלמן ניסה להשיג לי אשרת כניסה לארצות הברית.
ניסיונו להשיג אישור זה נכשל בשל מדיניותה של ארצות הברית שבתקופה זו אסרה על אוניית סנט לואיס להוריד את הפליטים שהגיעו מגרמניה.
אף לא אחת ממדינות אירופה ואמריקה אפשרה לאוניה זו לעגון ולהוריד את אותם פליטים רדופיי הנאצים שהיו על האוניה.
למרות תקלה זו שלח לי הדוד למרסיי אישור כניסה לקובה. מצבי באותה תקופה היה בכי רע, התחלתי להתכונן ליציאה מאירופה.
השגתי אישורים למעבר דרך ספרד-פורטוגל וברוך שפטרני מצרפת הבוערת המסוכנת והאכזרית 10.11.1941.
כשעזבתי את אירופה עזבתי גם את הרגשת אי הוודאות ששררה אז ביבשת.
הפלגתי מליסבון, עם האוניה SERPA PINTO שהייתה מוארת מכל צדדיה ומעוטרת בדגלים מתוך הצורך להדגיש את נקיטת עמדתה הניטרלית של פורטוגל ביחס למלחמה, הרגשתי שחרור אמת מהגיהינום.
באותם הימים התקיימו באירופה זוועות בלתי אנושיות עד כדי כך ששרידי השואה לא מאמינים שהם עצמם היו חלק מהאוכלוסייה שהייתה באותה תקופה ושעברו סבל זה.
בתאריך 24.12.41 הגעתי לקובה והוכנסנו למחנה פליטים TISCORNIA חום לוהט, אוכל רע, לחם מקמח אורז ושלטון תחת הרודן BATISTA, 13 ימים הייתו שם ושוחררתי.
מצאתי בהוואנה קהילה של 500 משפחות פליטי אנטוורפן שהתארגנו בזמן קצר לקהילה מאורגנת וזאת בזכות בעלי יוזמה. ריכוז הקהילה היה באזור יוקרתי בהוונה VEDADO.
במהירות בזק הוקמו תעשיית יהלומים מפוארת לאיבוד אבנים בכל השלבים עם טכניקות מיוחדות ביקוע, ניסור, חיתוך וליטוש. אני הייתי מנסר לצורך פרנסה, אצל פרנקנטל – קרקובסקי – רכטשאפן.
תעשיית היהלומים שהייתה בעיר אנטוורפן והייתה ידועה בעולם כולו הופסקה על ידי הגרמנים הנאצים אשר גזלו את בעלי העסקים.
הקמת התעשייה בקובה הייתה הכרחית במקום אותה תעשיה ששותקה באירופה הבוערת עקב הכיבוש הנאצי.
הוקם מועדון , תנועת נוער "בנתיב", שכלל את כל הנוער הציוני עם פעילות מסועפת בכל התחומים.
החיים התנהלו על מי מנוחות באותו הזמן.
גורל היהודים באירופה לא היה ידוע בשל המרחק הרב ופיסות המידע שהגיע היו בעיקרו משמועות.
מדי פעם הגיעו שמועות על זוועות בלתי מבוססות. רדיפות, תפיסת רכוש ובמיוחד על רציחות בני אדם.
דאגנו ליהודים שנמצאים באירופה. הורים, אחיות, קרובים וחברים בלי הגנה ובטחון.
הסיוטים היו נוראים ודחוף היה לעשות מעשה. המעשה היה להתייצב ולהתגייס ולהשתתף במאמץ מלחמתי בהתנדבות נגד הנאצים הרוצחים הגרמנים שהעמידו לפניהם למטרה לחסל את העם היהודי.
המצפון לא נתן מנוחה והחלטתי להתייצב בפני השגרירות הבלגית בהוונה ולהתנדב. אחרי שנת שהות במקום בהוונה יצאתי עם הצבא הבלגי ועוד 11 לוחמים יהודיים למקום אימונים בקנדה.
אחרי תקופת אימונים בקנדה הצטרפנו במסגרת הצבא הבלגי החופשי לכוחות צבאות הברית לפלישה לנורמנדיה.
ביחד עם עוד 12 בחורים יהודיים פליטי בלגיה ששהו בהוונה והתנדבו למאמץ המלחמתי העולמי נגד הצורר הנאצי והם:
וייעצ'נר מישל
וינשטין שרל
לנדאו מרסל
פוקס אדי
דר' פטקס
דר' שטולץ שרל
ברמן (לוקסנבורג)אונטרמן איזי
אקשטיין מרדכי
אורפטר יוסף
איזבוצקי דוד
בר משה
הולנדר מרסל
וייעצ'נר מישל
וינשטין שרל
לנדאו מרסל
פוקס אדי
דר' פטקס
דר' שטולץ שרל
ברמן (לוקסנבורג)
ועוד מתנדב לא יהודי
12 הלוחמים היהודים מצטרפים למיליון וחצי לוחמים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השניה נגד הצורר הנאצי.
אותם לוחמים יונצחו במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון שמוקם בימים אלו.
" ושבו בנים לגבולם " (ירמיהו לא', טז')
היהודי השתלטני הגאה תשובתו של הקריקטוריסט הידוע לנאום דה גול

ההיסטוריה של עדת ישראל

כאשר יהודים מרוסיה ופולין התחילו להגיע להוואנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, בית הכנסת האשכנזי היחידי בעיר היה הקהילה העברית המאוחדת שהיה מאוד ליברלי מבחינה דתית עם חברים מבוססים ממוצע אנגלו-סאקסי. זה היה רחוק מהמקום המתאים למהגרים דוברי ידייש ממזרח אירופה.

הצעד הראשון לקראת ייסוד בית כנסת ליוצאי מזרח אירופה קרה ב-1923, כאשר מהגר מפונוביץ', ליטא, בן ציון סילבר התחיל מנין בדירה שלו בקלו פאולו. ב-1925 המנין הזה התפתח לקהילת עדת ישראל, בקומה השניה של ישו מריה 103. המקום היה בסיסי ללא ממסד יהודי, אך הוא שימש את המטרה.

רוב המהגרים האשכנזים לקובה היו לא דתיים במיוחד. עדת ישראל היה אורתודוכסי. התפילות שבו היו מסורתיות, ובצורה רשמית תמך בחיים דתיים.

הרב הראשון של הקהילה היה צבי קפלן (1864-1939). הוא היגר לקובה ב-1928 בעקבות עצה של חבר אשר אמר לו שהקהילה היהודית חיפשה לשכור רב; המשפחה שלו באה לאחר שנה. ב-1929 הם ייסדו את כנסת ישראל כאשר קפלן נשאר הרב עד מותו ב-1939. בנו של קפלן, סנדר, נהיה עורך עיתון ביידיש שפורסם בהוואנה בין 1932 ל-1960.

דוד רפלין שימש כרב של עדת ישראל עד שהוא עבר למקסיקו; תפקידו של רפלין בעדת ישראל מולא לאחר עזיבתו ע"י רבי איכנסטיין, אשר נשאר לשנה וחצי.

עדת ישראל היתה ממוקמת בישו מריה 103. המניין העוזב כנסת ישראל היה בבניין ליד בישו מריה 105. בפברואר 1949, עשרים שנה לאחר הפיצול, שתי הקהילות התמזגו יחד תחת השם החדש, אחדות ישראל. מאיר רוזנבאום מונה לרב.

זה היה ברור שמוסדות קהילתיים חדשים היו צורך לאחר מלחמת העולם, ופתרונות קהילתיות נמצאו. אחדות, לעומת זאת, לא שרדה לזמן רב. דיונים בנוגע בניית בית כנסת חדש חילק שוב את הקהילה. ב-8 בדצמבר 1949 הוחלט להקים בית כנסת חדש בואדאדו.

למרות הקמת הקהילה החדשה יהודים אשכנזים רבים נשארו בהוואנה. לבסוף הם החליטו להקים בית כנסת חדש בפינת פיקוטו ואקוסטא שעמד בלב הקהילה היהודית בהוואנה ויאג'א. אוסקר באסמאן היה הארכיטקט של הבניין החדש, ויסינתו פה לאנורד שימש כמהנדס הבניה. הבניין כלל אולם תפילה עם 600 כסאות, אולם תפילה קטן, ואולם קבלות פנים. האבן הפינה של הבניין הונחה באפריל 1956. הבניה הסתיימה ב-9 באוקטובר 1959. קלמן וודונוס מונה לנשיא החדש של עדת ישראל.

הגב' חווה מייזליש – רובין , ילידת קובה

זיכרונות


משה (מוריס) בר – אנטוורפן
חייל משוחרר במסגרת הצבא הבלגי. התגייס בהתנדבות בקובה והשתתף בפלישת צבאות הברית בנורמנדיה ,צרפת
היינו קהילה קטנה שהתקבצה מכל קצבות אירופה ובמיוחד מאנטוורפן.
אינני יודע בזכות איזה נס ניצלנו. הגורל הוביל אותנו אל ארץ קטנה אך יפה
שהיתה קובה של שנת 1941 . אינני חושב שרובנו היינו מודעים למה שיהפוך
לגיהינום ובית קברות לששה מיליון יהודים באירופה.
בהגיענו באוניות אל האי מכניס האורחים הזה בהוואנה הרשויות הקובניות שמו אותנו בהסגר במחנה בשם "טיסקורניה " עד שנסדיר את הניירות שלנו שהיו כמובן מזויפים ושרכשנו תמורת דולרים.
כדי לצאת היה עלינו להפקיד ערבות כספית שלא כל אחד עמד בה אבל נעזרנו
אלה באלה.
למרות הכל אנחנו אסירי תודה כי גורלנו שפר עלינו.
מדינות אחרות ובינן ארה"ב , סירבו לקלוט פליטי המלחמה והחזירו אותם ללא רחם אל התופת באירופה ואל המוות.
במחנה טיסקורניה קיבלנו מזון מהעיר שסיפק לנו משה פיפיק ושעלה באיכותו על זה של המחנה.
ידיעות מאירופה התחילו לטפטף ונעשינו מודעים לגיהינום שעזבנו מאחורינו .
יום אחד התפרסמה ידיעה בעיתונות המקומית על ספריות ורהיטים שעל המזח בנמל.
הלכתי לראות. מראה עצוב נשקף לעיניי . על הרצפה היו מונחים מאות ספרים וקישוטים למיניהם במחיר של 1$ ליחידה.
זה היה רכושם של יהודי גרמניה שהקדימו לשלוח את דברי הערך שלהם
אך מעולם לא הספיקו להגיע בעצמם.
לא היינו רבים אך לאט, לאט התארגנו והפכנו לקהילה קטנה ודינאמית של "פולאקוס"
( כך המקומיים כינו אותנו כמו לפליטים מפולין שהגיעו לקובה אחרי מלחמת העולם ה – 1 ב 1914-18 ).
לאחר שהתמקמנו דאגתנו היתה נתונה לפרנסה. בזכות מספרם וניסיונם , יהודי
אנטוורפן נטלו יוזמה והחלו להקים מלטשות ומנסרות יהלומים .
היה צורך לייבא הכל ואז בעלי תושייה הצטיינו .
צעיר בשם גרוסבארט שמעולם לא עסק ביהלומים , היה מייבא ומתקין מכונות לניסור וליטוש האבנים .
תעשיה שלמה התחילה להתפתח ולקלוט פועלים קובנים וכך סיפקה עבודה למאות אנשים.
הצעירים לא נחו על זרי הדפנה וחיים תרבותיים וציוניים החלו להתארגן.
הקמנו תנועה שאחד מראשיה היה מקס ברנבלוט (פרופ' בנית , בעל פרס ישראל)
אדם משכיל וכריזמטי . שם התנועה היה "בנתיב" לעלות לפלסטינה ולאחדים
לארה"ב. סייעו לו אנשים איכותיים כמו נומה אייזנצוויג ( הסינדיקליסטית),
שריה אויסטרך , ואחרים.
היה לנו מועדון משלנו באזור יוקרתי של ודאדו ממוקם בפינת רחוב.
זה היה מקום מפגש לצעירים , לנשים (וויצו) וגברים (ברידג').
את המזנון ניהל פליט מגרמניה מר פרייס , באשר לחדשות מקומיות מר ה. הורוביץ
ידע את כל הרכילויות של העיר.
חיינו התרבותיים היו עשירים בזכות הביקורים בין היתר של המשורר ביסטריצקי ,
הרב הופמן של המזרחי , השחקנים לואיס ז'ובט , פייר בלנשר, קלאודיו אראו וכו'
החיים היו מאוד נעימים מבלי לשכוח את הביקורים בחוף ימה של "טיסקורניה"
אחרי שעות העבודה.
אבל החדשות מאירופה נעשו יותר מחרידות ולא יכולנו עוד לחיות באדישות.
קבוצה של כ - 15 צעירים החליטה לערוק מגן העדן הזה ולהצטרף בדרכים
שונות לכוחות בהקמה של " בריגד פירון" באנגליה ע"מ ליטול חלק בפלישה
לנורמנדי (צרפת) עם כוחות הברית.
אחרי המלחמה , חלק מהאנשים עזבו את הוואנה כדי להתיישב בפלסטינה
וחלקם האחר חזרו למדינותיהם .
הנה אנקדוטה : כדי לחגוג את שובי מהמלחמה ערך אבי קידוש בקהילה.
למחרת היום חצי מאורחינו נפלו למשכב עם הרעלת כיבה בגלל דג קרפיון
שהתקלקל בימים החמים. רופא הקהילה , פליט גרמני , קנה מכונית משומשת
מהביקורים הרבים שהוא ערך אצל אותם החולים.
אשרות הכניסה לארה"ב התחילו להגיע טיפין טיפין ולאט לאט הקהילה התחילה
להתפרק וכך גם תעשיית היהלומים הקטנה .
מעמדו של בטיסטה , השליט של קובה , החל להתערער עם הלחץ של פידל קסטרו
שהבטיח את גן העדן שאנו מכירים כיום בארץ הזו.
כך הסתיים סיפורו של ישוב אנטוורפאי בהוואנה.


יצחק זילבר - געש, ישראל

הקבוצה הבלגית מיוצאי השומר הצעיר הגיעה לקובה 1941. כפי שזכור לי הם היו 11 חבר'ה. נדהמו למצוא יהודים בקובה וגם הסתדרות ציונית ובתוכה קן של השומר הצעיר. בואם הפיחה רוח רעננה בתנועה שהייתה בשבר זהות. אינני זוכר את כל השמות. בהתחלה גרו בקומונה.

אני כן זוכר את אולו אדר שאחרי המלחמה נסע לוונצואלה.
את ניומה אייזנצוויג שהיה מאוד פעיל בתנועה ובקהילה. הוא אירגן את מחנות קיץ הראשונים של התנועה ואת הבאזר הישראלי הראשון Hotel Nacional שזכה להצלחה רבה. ניומה עלה ארצה עם משפחתו והיה פעיל בליגה של ידידי מפם בתפוצות. הוא עבד כמשווק של המפעל לתאורה של אחיו דוד וייס.
על פרדי שפילמן ז"ל שעלה מניו יורק ופגשתי אותו בארץ אין צורך להוסיף.

ישעיהו אוסטריאק (אוסטרי דן) עבר מקובה למקסיקו עבר מקובה למקסיקו שם עסק בחינוך יהודי. לפני עשרות שנים עלה ארצה והרצה בסמינר הקיבוצים ברמת אביב. היהודים הבלגים בקובה אשר ניצלו מן השואה פיתחו שם את תעשיית היהלומים אשר העסיקה 3000 עובדים בעשרות מקומות. בקרב יהודי בלגיה קמה עוד תנועת נוער ציונית ושמה היה "בנתיב".

לבסוף אני זוכר עוד בחור ששמו פרח לי, שהיה פיזיקאי ועבר לארצות הברית. לאחרונה שמעתי מפרדי שפילמן שהוא כתב ספר שמתאר את השנים בקובה.


לילי בירנבאום- אנדר אנטוורפן
מה שהיה חשוב היה שאבי, כמו רבים אחרים, פתח מפעל יהלומים וחיינו בצורה מאוד נוחה... אני לא זוכרת מי התחיל את הארגון הציוני יהודי, השומר הדתי וכל צעיר (במשפחות הפליטים היהודים) היו חברים בה, דתים או לא. אני חושבת ששנים אלו היו השנים השמחות ביותר בחיי. לארגון הזה היה השפעה מאוד חשובה על חיינו, כולנו הפכנו לציונים והיתה לנו מטרה ואידיאל אחד: לעבור לישראל ולהצטרף לקיבוץ. החברה הכי טובה שלי, סוניה הלפרן, באה מפורטוגל, כאשר היא בקושי יודעת דבר בנוגע לחיים יהודיים. היא נהייתה ציונית פאנטית.



מר פאול ואן זיילנד ראש ממשלת בלגיה ושר האוצר משנת 1947 ביקר באופן מיוחד בקובה על מנת לדרבן ולעודד קהילת פליטי אנטוורפן בהוואנה לחזור הביתה ולחדש את תעשיית היהלומים שנשדד על ידי הגרמנים הנצים.


גב' הדסה (ללה) ואברהם רוזנצויג
פליטי אנטוורפן – לקובה
הגענו לקובה בשנת 1942 ושהינו באי עד 1947, באנו שמשווצריה דרך בלגיה, אבי היה שוחט בשווצריה.
ביוזמת הפליטים מאנטוורפן הקימו במקום מועדון ליהלומים ותעשיה למופת.במקום המחר והתעשיה שהגרמנים גזלו ושדדו מהיהודים שהפכו לפליטים. מסעדת המועדון נוהלה על ידי מר פריס. חיי התרבות היהו בשיא הפעילות בתקופה זו. היו 1500 יהודים כולל ותיקים וביניהם שני רופאים. דר' קגן ודר' נתן היימר.

סיכום

דומני שתרומתי הצנועה בתוספת כתוספת להיסטוריה לעם היהודי תתקבל בהבנה ובהסכמה.
קטע זה לא ידוע לציבור.
מטרת הוצאת חוברת זו (לא לשכוח) מעשיהם התת אנושית מארצות דמוקרטיות כביכול הביאו טרגדיות שהתרחשו בפינת העולם הזה על ידי התנהגותם של ארצות מסוימות באי הצלתם מהגהנום האירופאי בזמנו.
גורל היהודים היה הפקר ובעולם הנאור ראו בזה פתרון.
ברצוני להודות לכל אלו שעזרו טרחו ומצאו עניין במטרת הוצאת חוברת זו.
בתקווה שהעם ילמד לקח מהעבר וייקח את גורלו בידו מבלי להזדקק ולסמך על חסד של האומות.
"אם אין אני לי מי לי"
אין לנו ארץ אחרת