זיכרונות


משה (מוריס) בר – אנטוורפן
חייל משוחרר במסגרת הצבא הבלגי. התגייס בהתנדבות בקובה והשתתף בפלישת צבאות הברית בנורמנדיה ,צרפת
היינו קהילה קטנה שהתקבצה מכל קצבות אירופה ובמיוחד מאנטוורפן.
אינני יודע בזכות איזה נס ניצלנו. הגורל הוביל אותנו אל ארץ קטנה אך יפה
שהיתה קובה של שנת 1941 . אינני חושב שרובנו היינו מודעים למה שיהפוך
לגיהינום ובית קברות לששה מיליון יהודים באירופה.
בהגיענו באוניות אל האי מכניס האורחים הזה בהוואנה הרשויות הקובניות שמו אותנו בהסגר במחנה בשם "טיסקורניה " עד שנסדיר את הניירות שלנו שהיו כמובן מזויפים ושרכשנו תמורת דולרים.
כדי לצאת היה עלינו להפקיד ערבות כספית שלא כל אחד עמד בה אבל נעזרנו
אלה באלה.
למרות הכל אנחנו אסירי תודה כי גורלנו שפר עלינו.
מדינות אחרות ובינן ארה"ב , סירבו לקלוט פליטי המלחמה והחזירו אותם ללא רחם אל התופת באירופה ואל המוות.
במחנה טיסקורניה קיבלנו מזון מהעיר שסיפק לנו משה פיפיק ושעלה באיכותו על זה של המחנה.
ידיעות מאירופה התחילו לטפטף ונעשינו מודעים לגיהינום שעזבנו מאחורינו .
יום אחד התפרסמה ידיעה בעיתונות המקומית על ספריות ורהיטים שעל המזח בנמל.
הלכתי לראות. מראה עצוב נשקף לעיניי . על הרצפה היו מונחים מאות ספרים וקישוטים למיניהם במחיר של 1$ ליחידה.
זה היה רכושם של יהודי גרמניה שהקדימו לשלוח את דברי הערך שלהם
אך מעולם לא הספיקו להגיע בעצמם.
לא היינו רבים אך לאט, לאט התארגנו והפכנו לקהילה קטנה ודינאמית של "פולאקוס"
( כך המקומיים כינו אותנו כמו לפליטים מפולין שהגיעו לקובה אחרי מלחמת העולם ה – 1 ב 1914-18 ).
לאחר שהתמקמנו דאגתנו היתה נתונה לפרנסה. בזכות מספרם וניסיונם , יהודי
אנטוורפן נטלו יוזמה והחלו להקים מלטשות ומנסרות יהלומים .
היה צורך לייבא הכל ואז בעלי תושייה הצטיינו .
צעיר בשם גרוסבארט שמעולם לא עסק ביהלומים , היה מייבא ומתקין מכונות לניסור וליטוש האבנים .
תעשיה שלמה התחילה להתפתח ולקלוט פועלים קובנים וכך סיפקה עבודה למאות אנשים.
הצעירים לא נחו על זרי הדפנה וחיים תרבותיים וציוניים החלו להתארגן.
הקמנו תנועה שאחד מראשיה היה מקס ברנבלוט (פרופ' בנית , בעל פרס ישראל)
אדם משכיל וכריזמטי . שם התנועה היה "בנתיב" לעלות לפלסטינה ולאחדים
לארה"ב. סייעו לו אנשים איכותיים כמו נומה אייזנצוויג ( הסינדיקליסטית),
שריה אויסטרך , ואחרים.
היה לנו מועדון משלנו באזור יוקרתי של ודאדו ממוקם בפינת רחוב.
זה היה מקום מפגש לצעירים , לנשים (וויצו) וגברים (ברידג').
את המזנון ניהל פליט מגרמניה מר פרייס , באשר לחדשות מקומיות מר ה. הורוביץ
ידע את כל הרכילויות של העיר.
חיינו התרבותיים היו עשירים בזכות הביקורים בין היתר של המשורר ביסטריצקי ,
הרב הופמן של המזרחי , השחקנים לואיס ז'ובט , פייר בלנשר, קלאודיו אראו וכו'
החיים היו מאוד נעימים מבלי לשכוח את הביקורים בחוף ימה של "טיסקורניה"
אחרי שעות העבודה.
אבל החדשות מאירופה נעשו יותר מחרידות ולא יכולנו עוד לחיות באדישות.
קבוצה של כ - 15 צעירים החליטה לערוק מגן העדן הזה ולהצטרף בדרכים
שונות לכוחות בהקמה של " בריגד פירון" באנגליה ע"מ ליטול חלק בפלישה
לנורמנדי (צרפת) עם כוחות הברית.
אחרי המלחמה , חלק מהאנשים עזבו את הוואנה כדי להתיישב בפלסטינה
וחלקם האחר חזרו למדינותיהם .
הנה אנקדוטה : כדי לחגוג את שובי מהמלחמה ערך אבי קידוש בקהילה.
למחרת היום חצי מאורחינו נפלו למשכב עם הרעלת כיבה בגלל דג קרפיון
שהתקלקל בימים החמים. רופא הקהילה , פליט גרמני , קנה מכונית משומשת
מהביקורים הרבים שהוא ערך אצל אותם החולים.
אשרות הכניסה לארה"ב התחילו להגיע טיפין טיפין ולאט לאט הקהילה התחילה
להתפרק וכך גם תעשיית היהלומים הקטנה .
מעמדו של בטיסטה , השליט של קובה , החל להתערער עם הלחץ של פידל קסטרו
שהבטיח את גן העדן שאנו מכירים כיום בארץ הזו.
כך הסתיים סיפורו של ישוב אנטוורפאי בהוואנה.


יצחק זילבר - געש, ישראל

הקבוצה הבלגית מיוצאי השומר הצעיר הגיעה לקובה 1941. כפי שזכור לי הם היו 11 חבר'ה. נדהמו למצוא יהודים בקובה וגם הסתדרות ציונית ובתוכה קן של השומר הצעיר. בואם הפיחה רוח רעננה בתנועה שהייתה בשבר זהות. אינני זוכר את כל השמות. בהתחלה גרו בקומונה.

אני כן זוכר את אולו אדר שאחרי המלחמה נסע לוונצואלה.
את ניומה אייזנצוויג שהיה מאוד פעיל בתנועה ובקהילה. הוא אירגן את מחנות קיץ הראשונים של התנועה ואת הבאזר הישראלי הראשון Hotel Nacional שזכה להצלחה רבה. ניומה עלה ארצה עם משפחתו והיה פעיל בליגה של ידידי מפם בתפוצות. הוא עבד כמשווק של המפעל לתאורה של אחיו דוד וייס.
על פרדי שפילמן ז"ל שעלה מניו יורק ופגשתי אותו בארץ אין צורך להוסיף.

ישעיהו אוסטריאק (אוסטרי דן) עבר מקובה למקסיקו עבר מקובה למקסיקו שם עסק בחינוך יהודי. לפני עשרות שנים עלה ארצה והרצה בסמינר הקיבוצים ברמת אביב. היהודים הבלגים בקובה אשר ניצלו מן השואה פיתחו שם את תעשיית היהלומים אשר העסיקה 3000 עובדים בעשרות מקומות. בקרב יהודי בלגיה קמה עוד תנועת נוער ציונית ושמה היה "בנתיב".

לבסוף אני זוכר עוד בחור ששמו פרח לי, שהיה פיזיקאי ועבר לארצות הברית. לאחרונה שמעתי מפרדי שפילמן שהוא כתב ספר שמתאר את השנים בקובה.


לילי בירנבאום- אנדר אנטוורפן
מה שהיה חשוב היה שאבי, כמו רבים אחרים, פתח מפעל יהלומים וחיינו בצורה מאוד נוחה... אני לא זוכרת מי התחיל את הארגון הציוני יהודי, השומר הדתי וכל צעיר (במשפחות הפליטים היהודים) היו חברים בה, דתים או לא. אני חושבת ששנים אלו היו השנים השמחות ביותר בחיי. לארגון הזה היה השפעה מאוד חשובה על חיינו, כולנו הפכנו לציונים והיתה לנו מטרה ואידיאל אחד: לעבור לישראל ולהצטרף לקיבוץ. החברה הכי טובה שלי, סוניה הלפרן, באה מפורטוגל, כאשר היא בקושי יודעת דבר בנוגע לחיים יהודיים. היא נהייתה ציונית פאנטית.



מר פאול ואן זיילנד ראש ממשלת בלגיה ושר האוצר משנת 1947 ביקר באופן מיוחד בקובה על מנת לדרבן ולעודד קהילת פליטי אנטוורפן בהוואנה לחזור הביתה ולחדש את תעשיית היהלומים שנשדד על ידי הגרמנים הנצים.


גב' הדסה (ללה) ואברהם רוזנצויג
פליטי אנטוורפן – לקובה
הגענו לקובה בשנת 1942 ושהינו באי עד 1947, באנו שמשווצריה דרך בלגיה, אבי היה שוחט בשווצריה.
ביוזמת הפליטים מאנטוורפן הקימו במקום מועדון ליהלומים ותעשיה למופת.במקום המחר והתעשיה שהגרמנים גזלו ושדדו מהיהודים שהפכו לפליטים. מסעדת המועדון נוהלה על ידי מר פריס. חיי התרבות היהו בשיא הפעילות בתקופה זו. היו 1500 יהודים כולל ותיקים וביניהם שני רופאים. דר' קגן ודר' נתן היימר.