הימים, ימי פרוץ מלחמת העולם השניה 10.5.40, כאשר צבאות הנאצים פולשים לארצות בנלוקס. האווירה קשה וכתוצאה מכך הפניקה שולטת ברחוב היהודי. הקרב על הקיום התחיל.
הקהילה מתחילה להתפזר לכל הכיוונים, הדרך היחידה לבריחה היא דרומה לצרפת.
חסימת כבישים, חוסר מזון ובמיוחד חוסר אמצעי תחבורה הם אלו שהקשו על ההתקדמות. אלה שמזלם וגורלם היה עימם, ניצלו ושרדו כל אחד בצורה שונה או שהסתתרו עד סוף המלחמה.
עם רדיפת האוכלוסייה על ידי הנאצים המצב החמיר יום ביומו, אחרי הקרבות בבלגיה וכניעת הצבא הבלגי בו שרתתי כחייל סדיר נשביתי. ביום 11.6.40 השתחררתי מהשבי ובערב חג השבועות הייתי כבר בבית.
קשה לתאר במילים את האווירה, והדאגה ששררה בחוץ תחת השלטון הנאצי.
חיילים נאצים צעדו ברחובות ברובע היהודי בהשמיעם שירים אנטישמיים וקריאות גנאי בעירה שליווה.
הגרמנים גייסו בחזרה את החיילים השבויים לעבודה, ברחתי ושמעתי בקולה של אימי ז"ל שהתעקשה על כך מאוד שאחזור לצרפת, וכך עשיתי ומאחורי אני משאיר במצב אי וודאות את הורי אחיותיי ואחי.
הלוואי והיו אלפי אמהות כאלו שאזרו אומץ על אנושי ודרבנו את ילדיהם לעזוב את ביתם ולנסות להציל את עצמם מציפורני הנאצים באירופה.
הברחתי שני גבולות והצטרפתי להכשרת הצופים היהודיים בצרפת באזור LYON בהנהגת שמו (המל בשם TALUYERS).
האדמה בערה מתחת לרגלים. מחוץ להכשרה היה פחד להסתובב והייתי בסכנה. הסתובבתי בלתי ליגלי בחוצות מרסיי על מנת להסדיר ניירת הפלגה.
"המציל נפש אחת בישראל מציל עולם ומלואו" (סנהדרין לז' עא')
אח אימי, דוד ליאון בן קלמן ניסה להשיג לי אשרת כניסה לארצות הברית.
ניסיונו להשיג אישור זה נכשל בשל מדיניותה של ארצות הברית שבתקופה זו אסרה על אוניית סנט לואיס להוריד את הפליטים שהגיעו מגרמניה.
אף לא אחת ממדינות אירופה ואמריקה אפשרה לאוניה זו לעגון ולהוריד את אותם פליטים רדופיי הנאצים שהיו על האוניה.
למרות תקלה זו שלח לי הדוד למרסיי אישור כניסה לקובה. מצבי באותה תקופה היה בכי רע, התחלתי להתכונן ליציאה מאירופה.
השגתי אישורים למעבר דרך ספרד-פורטוגל וברוך שפטרני מצרפת הבוערת המסוכנת והאכזרית 10.11.1941.
כשעזבתי את אירופה עזבתי גם את הרגשת אי הוודאות ששררה אז ביבשת.
הפלגתי מליסבון, עם האוניה SERPA PINTO שהייתה מוארת מכל צדדיה ומעוטרת בדגלים מתוך הצורך להדגיש את נקיטת עמדתה הניטרלית של פורטוגל ביחס למלחמה, הרגשתי שחרור אמת מהגיהינום.
באותם הימים התקיימו באירופה זוועות בלתי אנושיות עד כדי כך ששרידי השואה לא מאמינים שהם עצמם היו חלק מהאוכלוסייה שהייתה באותה תקופה ושעברו סבל זה.
בתאריך 24.12.41 הגעתי לקובה והוכנסנו למחנה פליטים TISCORNIA חום לוהט, אוכל רע, לחם מקמח אורז ושלטון תחת הרודן BATISTA, 13 ימים הייתו שם ושוחררתי.
מצאתי בהוואנה קהילה של 500 משפחות פליטי אנטוורפן שהתארגנו בזמן קצר לקהילה מאורגנת וזאת בזכות בעלי יוזמה. ריכוז הקהילה היה באזור יוקרתי בהוונה VEDADO.
במהירות בזק הוקמו תעשיית יהלומים מפוארת לאיבוד אבנים בכל השלבים עם טכניקות מיוחדות ביקוע, ניסור, חיתוך וליטוש. אני הייתי מנסר לצורך פרנסה, אצל פרנקנטל – קרקובסקי – רכטשאפן.
תעשיית היהלומים שהייתה בעיר אנטוורפן והייתה ידועה בעולם כולו הופסקה על ידי הגרמנים הנאצים אשר גזלו את בעלי העסקים.
הקמת התעשייה בקובה הייתה הכרחית במקום אותה תעשיה ששותקה באירופה הבוערת עקב הכיבוש הנאצי.
הוקם מועדון , תנועת נוער "בנתיב", שכלל את כל הנוער הציוני עם פעילות מסועפת בכל התחומים.
החיים התנהלו על מי מנוחות באותו הזמן.
גורל היהודים באירופה לא היה ידוע בשל המרחק הרב ופיסות המידע שהגיע היו בעיקרו משמועות.
מדי פעם הגיעו שמועות על זוועות בלתי מבוססות. רדיפות, תפיסת רכוש ובמיוחד על רציחות בני אדם.
דאגנו ליהודים שנמצאים באירופה. הורים, אחיות, קרובים וחברים בלי הגנה ובטחון.
הסיוטים היו נוראים ודחוף היה לעשות מעשה. המעשה היה להתייצב ולהתגייס ולהשתתף במאמץ מלחמתי בהתנדבות נגד הנאצים הרוצחים הגרמנים שהעמידו לפניהם למטרה לחסל את העם היהודי.
המצפון לא נתן מנוחה והחלטתי להתייצב בפני השגרירות הבלגית בהוונה ולהתנדב. אחרי שנת שהות במקום בהוונה יצאתי עם הצבא הבלגי ועוד 11 לוחמים יהודיים למקום אימונים בקנדה.
אחרי תקופת אימונים בקנדה הצטרפנו במסגרת הצבא הבלגי החופשי לכוחות צבאות הברית לפלישה לנורמנדיה.
ביחד עם עוד 12 בחורים יהודיים פליטי בלגיה ששהו בהוונה והתנדבו למאמץ המלחמתי העולמי נגד הצורר הנאצי והם:
וייעצ'נר מישל
וינשטין שרל
לנדאו מרסל
פוקס אדי
דר' פטקס
דר' שטולץ שרל
ברמן (לוקסנבורג)אונטרמן איזי
אקשטיין מרדכי
אורפטר יוסף
איזבוצקי דוד
בר משה
הולנדר מרסל
וייעצ'נר מישל
וינשטין שרל
לנדאו מרסל
פוקס אדי
דר' פטקס
דר' שטולץ שרל
ברמן (לוקסנבורג)
ועוד מתנדב לא יהודי
12 הלוחמים היהודים מצטרפים למיליון וחצי לוחמים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השניה נגד הצורר הנאצי.
אותם לוחמים יונצחו במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון שמוקם בימים אלו.
" ושבו בנים לגבולם " (ירמיהו לא', טז')
היהודי השתלטני הגאה תשובתו של הקריקטוריסט הידוע לנאום דה גול
